פשוט " תודה"

אני יכולה לומר בבירור שחיי נחלקים באופן חד וברור ללפני ואחרי. לפני שמאיה ביתי נפטרה מסרטן ואחרי. והשוני הוא בכל אספקט של חיי ועל כך אין מה להוסיף.

אז מה לאירוע כל כך דרמטי ולמאמר שנושאו "תודה"?  ובכן דווקא ההתמודדות עם הנורא מכל לימדה אותי משהו שערכו לא יסולא בפז. אין שום דבר מובן מאליו בעולמי היום.

אם קמתי בבוקר והשמש זורחת אני אומרת תודה. אם פגשתי חברה טובה וסתם ישבנו והקשבנו זו לזו אני אומרת תודה. ברור שכשאני רואה את נכדתי הקטנה מחייכת אני אומרת תודה וכשפונה אלי מתאמן אני קודם כל אומרת לו תודה. מליון דברים קטנים ופשוטים שכל כך מובנים מאליהם בחיי היום יום הפכו אצלי לרגעי אושר קטנים שעליהם אני מודה.

וככל שאני מודה יותר כך נוספים לי עוד ועוד רגעים עליהם אני יכולה להודות.

אז אולי זה קשור להוויה עמוקה יותר של פתיחות לעולם ואולי זאת מחשבה יוצרת מציאות ואולי סתם מקרה אבל למרות האסון הנורא שקרה לי אני מצליחה לשמוח ,לרקוד, לאהוב ולהיות מאושרת  ולזמן לעצמי המון רגעים שעליהם אני מודה.

אין שום צורך לחוות טראומות כל כך קשות בכדי להגיע לתובנה שבאמת יש מקום לתודה בעולמנו ובכל פעם שאתם זוכים לרגע קטן של אושר ושמחה פשוט אמרו בלב " תודה". לא חייב להיות נמען לתודה. אתם שולחים אותה ליקום היא כבר תמצא את הדרך.

אז תודה שקראתם את הגיגי ושהקדשתם לי שנייה של תשומת לב.

ציפי רפאל

המאמר התפרסם בcoachletter  עיתון המאמנים המקוון.